דיוויד גואטה הוכתר בפעם השישית ל-DJ מספר 1 בעולם, מרטין גריקס נשאר במקום השני ואנימה זינק לשלישי. אבל השאלה המעניינת באמת כבר מזמן אינה מי ניצח, אלא מה בעצם המצעד הזה מודד, מי בכלל בוחר את הזוכים ולמה יש מי שעדיין מתייחסים אליו כאילו מדובר באוסקר של המוזיקה האלקטרונית?
בואו נוציא קודם את הפיל מהרחבה: כן, אני אוהבת את מרטין גריקס. מאוד. וכן, אם תשאלו אותי מי הייתי רוצה לראות מחזיק השנה את הפסלון, כנראה שלא תופתעו מהתשובה, אבל זה לא טור על כך שמרטין ״נשדד״. גם אם הוא היה זוכה, מישהו היה צריך לומר את הדבר הזה, למרות שהוא נאמר כבר לא מעט. אז תרשו לי להגיד קבל עם ומדור: יש למצעד DJ Mag בעיה אובייקטיבית, והיא ממש לא קשורה למי זכה.
השנה הוכתר דיוויד גואטה בפעם השישית כזוכה המצעד, בפעם השניה בפורמט של טקס פרסים נוצץ במיוחד, הביא הביתה את הפסלון בפעם השניה ברצף ושבר את שיא הזכיות של ארמין ואן ביורן ומרטין גריקס, שזכו כל אחד חמש פעמים במצטבר, למרות שלא הוציא השנה להיט בולט במיוחד, ועדיין מכר מאות אלפי כרטיסים לסיבוב הופעות הענק. גריקס נשאר במקום השני, למרות שנה מהבולטות ביותר בפן היצירתי, שיתופי פעולה עם ענקי פופ וההחלטה לעמוד יותר מפעם אחת מאחורי המיקרופון בסולו, ואנימה התברג לראשונה בשלישיה הפותחת, אחרי שלוש שנים בלבד במצעד ושנה של פריצה משמעותית ועשייה.
מרשים? לא אמרתי אחרת. אבל לפני שאנחנו מתחילים להתווכח מי באמת ״ה-DJ הטוב בעולם״, אולי כדאי לשאול שאלה בסיסית יותר: מה זה בכלל הכי טוב?
אם DJ Mag באמת רוצה להתנהל כמו מוסד הפרסים המקצועי שהוא מתאמץ להידמות לו בשנתיים האחרונות, הוא צריך קודם לענות על שאלה בסיסית: מה זה בכלל ״הכי טוב״? האמן הטוב ביותר והטראק הטוב ביותר הם לא אותו דבר. טראק אינסטרומנטלי וביצוע ווקאלי הם לא אותו סוג הישג. מקוריות, אוונגרד, הצלחה מסחרית, יצירה, הפקה, שיתופי פעולה ומופע חי הם כולם מדדים שונים לחלוטין. המצעד של DJ Mag ״עונה״ על כל השאלות האלו עם פרס אחד בלבד ותפאורה שעוטפת תחכום מזלזל: הוא לא באמת עונה על אף אחת מהן.
מוסדות פרסים רציניים מפרידים בין קטגוריות בדיוק מהסיבה הזאת, כי מצוינות אמנותית לא מסתכמת במספר אחד שאפשר לדחוס אליו הכל. אפשר להעניק פרס לאמן השנה ולאמנית השנה, לטראק השנה, לטראק אינסטרומנטלי, לביצוע ווקאלי, לשיתוף הפעולה, להפקה, לחדשנות, לפריצת השנה ולמופע הלייב, ואז לפחות נדע מה בדיוק אנחנו מודדים. אבל DJ Mag בחר בפתרון הרבה יותר פשוט: לקחת את כל המורכבות של המוזיקה האלקטרונית, למחוץ ולדחוס אותה לדירוג אחד, ואז להכריז שמי שקיבל הכי הרבה קולות הוא ״מספר 1 בעולם״. פסלון אפשר להזמין. על טקס אפשר להשקיע. קונספט ועומק, מסתבר, קצת יותר קשה לפתח.
למעשה, אין אפילו רשימת מועמדים שממנה בוחרים או תנאי סף. DJ Mag מגדירים את המצעד כסקר פתוח לחלוטין, בלי ועדת שיפוט ובלי קריטריונים, שבו כל מצביע פשוט בוחר חמישה יוצרים, בין אם מדובר באמן עם חמישה עוקבים או חמישה מיליון. זה מצוין לסקר פופולריות, אבל מאבד לגמרי את הפואנטה כשמנסים להילקח ברצינות. מבחינת שיטת ההצבעה עצמה, יוצר שעבר את השנה הגדולה ביותר בקריירה שלו מול כזה שבקושי הוציא מוזיקה יכולים להישפט בדיוק באותה צורה, לא בגלל שהם בהכרח שווים בעשייה שלהם, אלא מפני שהסקר בכלל לא שואל מה הם עשו.
כאן נכנס המיתוג החדש. בשנים האחרונות, ובמיוחד מאז המעבר לטקס החי באיביזה, DJ Mag עטפו את המצעד בכל הסממנים של מוסד פרסים יוקרתי: במה ענקית, מנחה, תאורה, הכרזה חגיגית, זוכה שעולה לסט וכמובן, פסלון.
ב-2025 התקיים לראשונה טקס ה-Top 100 DJs בלייב באיביזה, והאירוע חזר גם השנה במלוא תפארתו, רק שיש בעיה קטנה: אי אפשר לקחת סקר פופולריות פתוח, להעמיד אותו תחת זרקורים, להחזיק לידו פסלון ולהניח שבאותו רגע הפכנו אותו למדד מקצועי. זה קצת כמו לקחת סקר שעונה על השאלה הפתוחה ״מה הסרט האהוב עליכם?״, להוסיף שטיח אדום ואז להכריז עליו כזוכה האוסקר. קרוב לוודאי שהקהל לא יקח אותו ברצינות, וגם כאן, סוגיית האמינות עלתה הרבה לפני הטקס. כבר ב-2007 DJ Mag פסלו מספר DJs בעקבות אי-סדירויות בהצבעה. באחד המקרים המגזין דיווח על תשלום עבור עשרות אלפי קולות ובמקרה אחר נמצאו יותר מ-1,300 הצבעות מאותה כתובת IP. ב-2012 DJ Mag הודיעו שכבר הסירו כמה אלפי קולות לא תקינים במהלך ההצבעה. באותה שנה אף נפסלה מתמודדת לאחר שהמגזין קבע שנעשה ניסיון לתמרן את הסקר, ובואו לא נשכח את הדיווחים והביקורת סביב פרשת הטאבלטים של דימיטרי וגאס ולייק מייק. גם התקנון כיום כולל אימות קולות, זיהוי הצבעות ״לא אורגניות״, בדיקת אימות ידנית ואפשרות לפסילת מועמדים וקולות. חשוב לדייק: הדברים האלה לא מוכיחים שהתוצאה של 2026 זויפה, וגם לא מוכיחים ש-DJ Mag עצמם ״מחליטים״ מי ינצח. להפך, מנגנוני הבקרה נועדו להילחם בתופעה של מכירה וזיוף של קולות, אבל הם כן חושפים בעיה מהותית של כל המודל.
כאשר מיקום גבוה ברשימה שווה יוקרה, כותרות, בוקינגים וכוח שיווקי, נוצר תמריץ אדיר לנהל קמפיינים סביב ההצבעה. ואז ההבדל בין ״מי ה-DJ הטוב בעולם״ לבין ״מי הצליח להניע את המעריצים שלו בצורה היעילה ביותר״ הופך מטושטש מאוד, וזה עוד לפני שדיברנו על העובדה שהפופולריות של אמן יכולה להיבנות לאורך עשור שלם, בזמן שהפסלון שמונף באוקטובר נראה כאילו הוא אומר משהו ספציפי על השנה שחלפה.
יש עוד פרט קטן, אבל בעיניי סמלי מאוד .נכון לזמן כתיבת הטור, הפוסטים של דיוויד גואטה ושל אנימה סביב הדירוג פורסמו כ-Collab עם האמנים. הפוסט של מרטין גריקס לא. אי אפשר לדעת מבחוץ מה קרה שם. ייתכן שהוא לא אישר הזמנה, ייתכן שלא קיבל אחת, ייתכן שפשוט לא טרח עדיין ואולי באמת מדובר בהתעלמות אלגנטית להפליא, למרות שאין בסיס להפוך את זה ל״חרם״ או להמציא ״ביף״ שלא קיים, אבל קשה להתעלם מהפרט הזה. מדובר באחד האמנים הכי מזוהים עם המצעד, מי שכבר הוכתר במקום הראשון חמש פעמים, וכשהמוסד מנסה למתג את עצמו יותר מתמיד כאירוע פרסים יוקרתי, אחד הכוכבים הגדולים ביותר שלו פשוט לא משתתף בחגיגה, לפחות כרגע. כאן נמצאת אולי הבעיה האמיתית של DJ Mag, כי בסופו של דבר, על טעם וריח אפשר להתווכח. הבעיה היא האמון. כשעוברים על השיח סביב התוצאות, קשה לפספס את הציניות שחוזרת שוב ושוב סביב הרלוונטיות של המצעד כבר שנים. גם אנשים שממשיכים לעקוב אחרי הרשימה מתייחסים אליה לא פעם יותר כאל אירוע שנתי שאיבד את הרלוונטיות שלו מזמן, ואת זה אף טקס מפואר לא יכול לתקן.
יש כאן גם משהו כמעט מזלזל בז׳אנר עצמו. מוזיקה אלקטרונית היא לא מקשה אחת: היא כוללת עשרות סגנונות, קהלים והרבה יותר ממאה אמנים, וכל אחד מהם אמור להימדד על פרמטרים אחרים, מטכניקת הופעה בלייב, טכניקת הפקה ועד מקוריות, מלודיה, מילים וכן, גם פופולריות וקשר עם הקהל והמעריצים, אבל זה ממש לא הכל. לקחת את כל העולם הזה, על כל המורכבות וההבדלים שבתוכו, ולצמצם אותו לרשימה אחת שבה אדם אחד מוכתר כ״DJ מספר 1 בעולם״ לשנה מסוימת, זה קצת כמו להכריז על ״המוזיקאי הטוב בעולם״ בלי להחליט אם מדברים על זמר, גיטריסט, מלחין או מפיק, וכל זה בלי לבחון את העשייה השנתית שלו. אם אתם רוצים להיות מוסד שמכבד את הסצנה, תתייחסו אליה כאילו היא מספיק עשירה ומורכבת כדי להצדיק יותר ממספר אחד.
אפשר להוסיף טקס. אפשר להוסיף זרקורים. אפשר להוסיף פסלון. אבל אוטוריטה לא מקבלים בעיצוב מחדש, מיתוג או שיווק, צריך להרוויח אותה, ואף פסלון לא יציל מצעד שהקהל כבר לא בטוח שהוא מאמין לו.
הכותבת היא לי כהן, סופרת, עיתונאית ואשת קריאייטיב שמכורה לרייבים.
אם בא לכם לכתוב לי הערות, הארות, הצעות, בקשות לסקירות או כל דבר שהייתם רוצים שאכתוב עליו, אני זמינה במייל [email protected] או באינסטגרם leecohenauthor .